בפסק דין עקרוני וחשוב שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בקריות, חייב כב' השופט סילמן אם לשלם מזונות לגרושה, שבחזקתו נמצאים ילדיהם המשותפים.
בתביעה שהגיש האב למזונות ילדיו הוא טען, כי הוא פנסיונר בעוד שהאם עובדת במוסד ממשלתי ומרוויחה משכורת נאה. האם התנגדה לתשלום המזונות וטענה בין היתר, כי בתם הבכורה של הצדדים אינה קטינה, באשר היא עברה את גיל 18 וכי ילדם השני מתראה עמה כמעט מדי יום, והיא נושאת בצרכיו בעין יפה.
כב' השופט סילמן קיבל את תביעתו של האב וקבע, כי על האם לשאת ב- 55% משווי הוצאות הילדים, אף ביחס להוצאות הבת הבכורה, שאמנם הגיעה לגיל 18 אך טרם סיימה את לימודיה התיכוניים וטרם התגייסה לצבא. כמו כן, הורה בית המשפט לאם לשאת במחצית מההוצאות הרפואיות של הילדים.
המדובר בקביעה עקרונית וחשובה, מכיוון שעד למועד זה כל קביעות בתי המשפט ביחס להשתתפות אם במזונות ילדיה, נבעו מכוח דיני צדקה, ורק על ההוצאות החריגות של הילדים. במקרה זה, פסק בית המשפט השתתפות בהוצאות המחיה של הילדים ולא רק בהוצאות החריגות שלהם.
עד לפסיקה זו, נהגו בתי המשפט בהתאם לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), שקבע, כי אדם חייב במזונות ילדיו לפי הוראות הדין האישי, ובמידה שאין דין אישי, אז חלוקת המזונות בין ההורים תהא בהתאם להכנסותיהם.
במידה שמדובר ביהודי, הרי שיחול עליו הדין האישי – ההלכה היהודית הנוהגת, הקובעת, כי על אב החובה לדאוג לכל צרכי ילדיו עד הגיעם לגיל 18, בעוד שעל האם חלה חובה לשאת במזונות ילדיה רק מכוח דיני צדקה. היינו, רק ביחס להוצאות החינוך והבריאות של הילדים.
בפסק דין זה, אימץ בית המשפט את הגישה השוויונית, וככל הנראה את המלצות ועדת שניט, הקובעות בין היתר, שוויון בנטל החזקת הקטינים, ובין היתר בתשלום מזונותיהם, וקבע חלוקת תשלום המזונות בהתאם להכנסות הצדדים ולא בהסתמך על ההלכה היהודית הנוהגת לפיה, מזונות קטינים ישולמו ע"י האב היהודי.
