בטרם תיענה שאלה זו, יש צורך בהבנת מספר מושגים: חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע, כי ההורים הם האפוטרופסיים של ילדם הקטין במשותף, וככאלה עליהם לדאוג לכל צורכי הקטין ביחד.
משמורת משמעותה מי מההורים מחזיק בפועל את הילד ולמי מהם יש הסדרי ראיה. עד היום היה מקובל שהמשמורת של הקטין תהא בידי האם בעוד לאב נקבעו הסדרי ראיה.
אמנם החוק קובע את חזקת הגיל הרך לפיה, ילד עד לגיל 6 יישאר בחזקת אמו, אך במקרים בהם מוכחות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מכלל זה, יכול בית המשפט לקבוע את המשמורת אצל האב או משמורת משותפת.
כדי שתהיה משמורת משותפת לקטין, יש צורך בתקשורת טובה בין ההורים וברצון לשתף פעולה. כך, יכולה אם לטעון להעדר שיתוף פעולה מצדו של האב כדי שלא תיקבע משמורת משותפת. אולם, אם וככל שיוכח, כי טענה זו הועלתה כדי לסכל את המשמורת המשותפת מטעמים אישיים של האם ולא מתוך שימת טובת הקטין לנגד עיניה – הדבר יכול לפגוע במשמורת של האם, ובמקרים מסוימים אף יכול לתרום לקביעת המשמורת המשותפת.
נכון למועד זה, אף יותר מתמיד, העיקרון השולט בסוגיית המשמורת הוא עקרון טובת הקטין, והוא גובר על כל שיקול אחר. לכן, אם וככל שטובתו של הקטין מחייבת משמורת משותפת, אף אם הוא מתחת לגיל 6, פקידת הסעד תמליץ על כך לבית המשפט ולרוב, בית המשפט ייטה לקבל המלצת פקידת הסעד בעניין זה.
